המזרח התיכון הפרוע של הביטוחים: מדוע איני מעוניין בביטוח אחריות מקצועית?

בפוסט קודם בסדרה: המזרח התיכון הפרוע של הביטוחים: ביטוח אחריות מקצועית, הסברתי שכל ביטוח הוא בעצם ניהול סיכונים.

הסברתי גם שלא ראיתי סיכון המצדיק ביטוח בהקשר המקצועי. 

"המתאבן" היה העובדה שלא נתבעתי במשך יותר משלושים שנות עבודה. אגב, גם לא איימו לתבוע אותי.

בפוסט זה אתאר את הקריירה המקצועית שלי במחשבים, עד השלב שדרשו ממני ביטוח אחריות מקצועית. בכל שלב אתייחס להיבט של הסיכון.

השלב הראשון: מתכנת שכיר

כמתכנת שכיר במשרד ממשלתי לא היה סיכון כלשהו שמישהו יתבע אותי. 

ראשית, הייתי שכיר. אם המעסיק שלי חשב שיכולה להיות עילה לתביעה כזו בעתיד, האחריות על ביטוח הייתה שלו. כשכיר במשרד ממשלתי (מלם אז יחידת סמך של משרד האוצר) גם אי אפשר היה לפטר אותי או להוריד את גבוה שכרי.

שנית, בעבודה שעשיתי לא היה פוטנציאל לגרימת נזק גדול לארגון או ללקוחותיו.

ללא סיכון לא היה צורך בביטוח אחריות מקצועית.

השלב השני: מתכנת מערכות הפעלה שכיר

כמעט כל מה שנאמר בפסקה הקודמת נכון גם בהקשר של התפקיד השני, שמילאתי באותו ארגון. הדבר היחידי שהשתנה הוא פטנציאל הנזק.

לו חס וחלילה הייתי טועה טעות קשה, הנזק היה עלול להיות גדול, אבל האחריות הייתה על המעסיק ועל המנהלים שלי יותר מאשר עלי.

מערכות ההפעלה של מחשבים בשנות ה-70 וה-80 היו הרבה פחות מפותחות מהמערכות שיש היום.

נאלצנו להתערב בקוד של מערכת ההפעלה, בשפת תכנות הקרובה לשפת מכונה. 

טעות הייתה יכולה לגרום נזקים בלתי הפיכים למערכות יישומיות שמשתמשות במערכת ההפעלה. במקרה זה היה מדובר במרבית מערכות התוכנה של המגזר הציבורי.

כך למשל, התערבנו במנגנון במערכת ההפעלה המנהל סרטים מגנטיים (היום יש בעיקר דיסקים המחוברים בחיבור מקוון למחשבים).

טעות אחת וכל הנתונים על ההיסטוריה של שכר עובדי המדינה הייתה נמחקת. במצב כזה אי אפשר לבצע שינויים רטרואקטיביים בשכרו של עובד ואי אפשר האם נעשתה טעות כלשהי בגובה שכרו בעבר.

המציאות הייתה, שחבריי לעבודה ואני, בדקנו היטב כל שינוי רגיש כזה ולא התרחשו טעיות כאלה.

ברמה המשפטית לא היה סיכון המחייב אותי לעשות ביטוח כשכיר. ברמה העניינית, היה סיכון של פגיעה חמורה במערכות שהייתי עלול לגרום. העובדה היא שהתפקוד המקצועי שלי היה מספיק טוב על מנת שאירוע כזה לא יתרחש במשך מספר רב של שנות עבודה. 

השלב השלישי: מנהל שכיר במשרד ממשלתי שהפך לחברה ממשלתית

כמנהל שכיר קיבלתי החלטות ואני הייתי אחראי לתוצאותיהן. במקרה של נזק חמור הסמנכ"ל והמנכ"ל שאישרו (ולפעמים דחו) החלטות שלי, היו טוענים בצדק, שאני הסמכות המקצועית בתחום שלי והם סמכו עלי ולכן אישרו החלטות שלי.

היו גם החלטות שהיה בהן סיכון. דוגמה בולטת היא בחירת מוצרי תוכנה ומוצרי חומרה. 

מנהל יכול לבחור בהחלטה שאין בה סיכון אישי: לבחור מוצר של חברה גדולה (מיקרוסופט, IBM, Oracle, SAP וכיו"ב) שאחוז גדול מהארגונים בוחרים בו.

יצליח - מצוין. ייכשל - יטען שקיבלת החלטה סבירה שגם מנהלים אחרים קיבלו.

לא תוגש נגדך תביעה גם במקרה של כישלון גורף.

כמנהל בחרתי לפעמים מוצרים כאלה, אבל גם בחרתי מוצרים של חברות קטנות, כשרוב השוק בארץ בחר את מוצרי החברות הגדולות.

הסיכון בבחירה כזו היה ברור לי. קשה לתבוע עובד שכיר אבל אפשר לפטר אותו (בחברה ממשלתית) או להעביר אותו לתפקיד אחר.

המציאות הייתה שבכל פעם, שבחרתי מוצר "כנגד הזרם", מקום העבודה שלי שילם פחות כסף.

המציאות הייתה, שבמקרים רבים המוצר שנבחר על ידי היה טוב יותר מהמוצרים של החברות הגדולות (לטווח של מספיק שנים על מנת שאפשר יהיה להנות מהעלות הזולה ואם צריך להחליף אותו אחרי עשר שנים או יותר במוצר של חברה גדולה, הארגון עדיין ירוויח בחישוב כולל) ובאף אחת מהפעמים המוצר לא היה פחות טוב מהמוצר של החברה הגדולה.

המונח "יותר טוב" מתייחס למדדים של תועלות עסקיות, שלפעמים משמעותיים לארגון הרבה יותר מהפרשים במחיר עלות המוצר.

השורה התחתונה בשלב זה הייתה שלא קרה מקרה עם עילה לחשוב שגרמתי נזק גדול לארגון, בגלל טעות מקצועית.

השלב הרביעי: יועץ עצמאי

למעט ייעוץ אחד חריג, לא היה סיכון רב בעבודת הייעוץ שלי. 

אסביר מדוע:

1. כפי שהבנתם מהפסקה הקודמת, המתייחסת לתקופה בה הייתי מנהל, כשאני יעצתי למנהלים האחריות רבצה לפתחם של המנהלים. 

המנהל יכול להחליט שהוא מקבל את עמדתי ופועל לפיה או שהוא מקבל אותה בחלקה או שהוא פועל בניגוד לדעתי. זו זכותו וזו אחריותו.

2. הייעוץ שנתתי נעשה בתום לב כשטובת הלקוח, כפי שאני הבנתי אותה, תמיד לנגד עיניי.

בכל המקרים שרמזו לי או הציעו לי טובת הנאה ישירה או עקיפה כלשהי, לא הושפעתי ממה שהציעו לי. היו מקרים שהבהרתי את זה באופן גלוי למי שהציע זאת והיו מקרים שלא, אבל גם כשלא הבהרתי לרומז את זה, כשההמלצה הייתה הפוכה לרמז שרמז לי, קשה לטעון שהושפעתי.

3. כל מה שהצעתי ללקוחות לעשות הוצע בכתב.

לו הייתי גורם לנזק כבד לארגון, אפשר היה להשתמש בזה בתביעה נגדי, אבל כשלא אלה פני הדברים, המסמך הכתוב היה תומך בעמדתי במקרה של תביעה.

4. לא חשבתי שאני היחיד שמבין.

התייעצתי עם אנשים בעולם ובארץ שמבינים היטב בנושא. לא פעם מדובר היה במומחים בקנה מידה עולמי, שיודעים ומבינים טוב ממני.

התייחסתי בכבוד רב לעמדתם וציינתי את עמדתם בחוות הדעת שלי.

לא היה שום בסיס לתבוע אותי בכמה מקרים שארגון נכשל והנזק הגיע לעשרות אלפי שקלים או מאות אלפי שקלים (ואפילו יותר). זה קרה כשמנהלים בארגון החליטו בניגוד להמלצתי ולהמלצת שותפיי לדעה. במקרה או שלא במקרה, השותפים לדעה שלי, שציינתי את שמם ואת עמדתם בחוות הדעת הכתובה שלי, היו מומחים גדולים בתחום בקנה מידה עולמי.

5. לא חשבתי שאני היחיד שצריך לבצע החלטה בהתאם לחוות הדעת שלי.

בכל ארגון, כולל ארגונים גרועים במיוחד, יש כמה אנשים טובים שמעוניינים ומסוגלים לקדם את העבודה. את האנשים האלה ניסיתי לזהות  ולגייס לעזרתי בניסיון לממש את ההחלטות.

לא תמיד זה הצליח ולא תמיד זה הספיק. אבל כשזה לא מצליח, קשה לתלות את האשם בי ולתבוע אותי.  

6. הלקוח קיבל בכתב גם נימוקים ומידע נגד ההמלצה שלי

כשמנהל מחליט לקבל המלצה שלי ולנגד עיניו מונחים נימוקים ודעות נגדה, הוא מחליט כשלנגד עיניו תמונה מלאה.

קשה לטעון אחר כך שאני הטעיתי אותו.

דוגמה קיצונית הוא מקרה בו הייתי צריך להמליץ למנהל האם לעבור מפלטפורמת מחשוב נכחדת למערכת הפעלה UNIX או מערכת הפעלה קניינית VMS במחשבים של חברת דיגיטל. 

למרות שהייתי זה שדחף את הארגון לעבור ל-UNIX, במקרה הזה המלצתי לעבור למערכת הפעלה VMS. 

הסברתי בכתב ללקוח, שכמעט כל הארגונים בעולם בחרו במצב דומה במערכת הפעלה UNIX. הסברתי גם מדוע ההמלצה שלי לגביו שונה.

במקרה זה התקבלה המלצתי. יש לי רושם, שלו הייתה מתקבלת החלטה מנוגדת להמלצתי, משלם המיסים הישראלי היה מפסיד הרבה כסף.

הייעוץ החריג

בייעוץ החריג היה באמת סיכון רב יותר, אבל לו הייתי מבטח את עצמי בביטוח אחריות מקצועית, הייתי משלם יותר ממה שהלקוח שילם לי.

מדובר היה בהתערבות בקוד משלים למערכת הפעלה בשפה הקרובה לשפת מכונה. משהו המזכיר את השלב השני בפוסט זה.

היו כמה הבדלים שהגדילו את הסיכון בהשוואה לשלב השני לעיל:

1. הייתי עצמאי ולא שכיר

2. ביקשו את הייעוץ שלי לאחר שהאנשים הפנימיים בארגון לא הצליחו להתגבר על בעיה, שבאירועים דומים בעבר פתרו אותה בקלות.

3. זה היה כעשרים שנה אחרי הפעם האחרונה בה ביצעתי עבודה מסוג כזה או דומה.

להערכתי זה היה גורם הסיכון המרכזי.

אם אתם רוצים לקרוא בפירוט את מה שקרה בפועל קראו את הפוסט: Information Technology:Are you out of business if your age is above 50? 

עיקרי הדברים:

1. הסיבה לאי-הצלחה של עובדי החברה הייתה שינוי design של היצרן במערכת ההפעלה.

לאחר זיהוי הבעיה, נדרש תכנון אחר ואחרי כן ביצוע טכני.

2. כל בעיה בביצוע הטכני ייחסתי לעצמי בגלל "החלודה" שצברתי במשך 20 שנה. לאחר שפתרתי את הבעיות נותרו שתי בעיות שלא הצלחתי למצוא בעיה כלשהי במה שעשיתי.

3. לאחר הרבה מאמצים איתרתי את אחת מהן כבעיה שהייתה קיימת כל השנים בקוד. היא לא השפיעה על התוצר. בעקבות שינוי ה-design של היצרן היא יצרה בעיה.

4. לאחר שבדקתי את עצמי היטב, הגעתי למסקנה שהבעיה השנייה נובעת מבאג של יצרן מערכת ההפעלה (חברת IBM). בחברה טענו שהבאג אצלי. אחרי שהראתי להם כיצד בדקתי את הקוד הם השתכנעו שהבעיה שלהם ואפילו שלחו תיקון לבעיה.

גם כיועץ עצמאי הסיכון שלי בהקשר של תביעה בגין אחריות מקצועית הוא מזערי. בגלל סוג העבודה והאופן שאני מבצע אותה.
נכון שלא תמיד אני מצליח, אבל גם במקרה של כישלון קרוב לוודאי שאי אפשר יהיה לתבוע אותי 

בגלל ההסתברות הנמוכה לתביעה, עדיף לי לא לשלם עבור ביטוח אחריות מקצועית.

אם אכן אתבע בצדק, אחזיר חלק או את כל הכספים, שאקבל כשכר באותו פרויקט ייעוץ. ההסתברות לאירוע כזה שואפת לאפס.

זה כמובן מחייב שההסכם עם הלקוח יגדיר סכום מקסימלי לתשלום של היועץ במקרה של נזק.
רוב החברות מוכנות לשנות הסכם עם סכום בלתי מוגבל. לחברה בינלאומית, שלא הייתה מוכנה לשנות סעיף של פיצוי לא מוגבל בסכום, הודעתי שלא אעבוד איתה.

אם אתבע שלא בצדק, אשכור עורך דין במטרה להגן על עצמי ועל שמי הטוב. גם ההסתברות לתביעה כזו זניחה.

בפוסט הבא אספר לכם, מה קרה כאשר חייבו אותי לעשות ביטוח אחריות מקצועית, אחרי שזכיתי בפרוייקט ייעוץ בהיקף לא זניח אחרי יותר משלושים שנות עבודה במקצוע שתוארו לעיל.